בלי מקלות ובלי גזרים

מאמר מעולה על שיטת המקל והגזר, מאמר חובה לכל מאמן .

מאת : חנן אזולאי ויוני ספרונוב.
 

בואו לרגע נחשוב על עצמנו: אנחנו נוהגים ברכב ורוצים להגיע ליעד מסוים. יש לנו מכשיר ג'י פי אס משוכלל והוא מכוון אותנו – 'בכיכר ימינה', 'ביציאה השנייה שמאלה'... אבל אופס! פספסנו את היציאה השנייה..
 
תארו לכם שברגע הזה המכשיר מתחיל.. לצעוק עליכם! 'אתה נהג גרוע!' מפציר. 'חוש הכיוון שלך לקוי ויכולת ההתמצאות שלך זוועתית' צורח בלי להבין מילה. צוחקים אה? מכשיר ג'י פי אס שהיה נוהג כך בכם היה מיד נזרק מהחלון, כנראה הרבה לפני שהייתם מגיעים ליעד הרצוי.
 
מה עושה ג'י פי אס מוצלח? הוא מודיע לנו – בלי כעס, בלי לאיים ובלי להעליב – 'מחשב מסלול חדש'.
 
מהו תפקידנו כמאמנים ?
 
השחקנים שלנו מגיעים אלינו חסרי אונים – האחריות להתפתחותם המקצועית בכדורגל מוטלת על המועדון. הם תלויים לחלוטין ולרוב אינם יודעים שום דבר מקצועי על עולם הכדורגל שלתוכו הם נכנסו.
 
המועדון יקבע מי יהיו המאמנים שלהם, לאיזו רמה הם שייכים, מתי יבלו עם החברים שלהם ובאיזו שעה ילכו לישון. מה מותר ומה אסור ומתי יצאו לבלות עם ההורים לנופש.
 
אנחנו, המאמנים, אחראיים לספק תנאים שיאפשרו להם לפרוח: אהבה וחום, ביטחון וערך עצמי.
 
תפקיד המאמן הוא להכיר היטב את השחקנים שלו, מתוך הבנה שכל ילד הוא יחיד ומיוחד, ולעשות התאמה מיוחד ואישית כדי להעניק לכל ילד את הצרכים המקצועיים, הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים להם הוא זקוק. צריכים להיות רגישים במיוחד לשחקנים רגישים, חרדים, מופנמים ולהכיר בצרכים המיוחדים שלהם.
 
מעצם השוני במיוחד בכל יחיד, כל שחקן זקוק ללמידה שונה ומתאמת אליו אישית. ולא רק זאת, בכל יום הוא זקוק למשהו קצת אחר.
 
מרגע הגעת השחקן למועדון, חשוב שנהיה קשובים ונזהה מה השחקן כבר יכול לעשות וזאת דרך מתן חופש לשחקן לנסות ולהתנסות. לא לגעור ולא להעניש על עודף יוזמה או הפרזה בתפיסת היכולת האישית [להחזיק יותר מדי בכדור עד שהיריב מגיע וכנראה לאבד ליריב, לבעוט לשער ממרחק בלתי אפשרי וכנראה שהכדור לא יגיע לשער], אלא – לעודד וללוות מקצועית ועניינית, תמיד תוך דגש על טיפוח הערך העצמי של השחקן.
 
לעונש יש רווח ?
 
לאמן היא מלאכת אומנות עדינה ומורכבת, הדורשת מהמאמן יצירתיות, גמישות מחשבתית, אחריות והמון נתינה ואהבה. מושגים אלה לא חיים באותה סביבה עם מושגים כוחניים ומשמרי היררכיה. ילד אחראי, עצמאי ובעל תחושת מסוגלות גבוה יכול לצמוח רק אצל מאמן שלא יעליב אותו, שלא ילעג לו ולא יאיים עליו. אלא יעודד כל הזמן את המאמץ המושקע ויכוון להתנהגות חיוביות יותר במקום לפגוע ולהעניש.
 
נכון, העונש עובד בטווח הקצר. אין שום בעיה להכניע ילדים צעירים ולהפחיד אותם. כמה איומים והילד מציית. אבל האם כל אלה מפתחים אחריות, עצמאיות ותחושת מסוגלות?
 
מאמנים נוהגים לומר כי הם מענישים שחקנים כדי 'ללמד אותם'. לא עשה הגנה? עונש של 20 שכיבות שמיכה. לא מסר מספיק מהר? עונש של גערות וצעקות. העז לענות? עונש של ניפוי מהאימון במיידי הביתה. השאלה מה שחקן כזה לומד? הוא ודאי לומד את הדבר הבא: בעל הכוח הוא הקובע!
 
שפת הכוח בהחלט משכרת [יין] אבל גם משקרת.
 
העונשים יעילים בדרך כלל רק בנוכחות המעניש. מאמן נמצא באימון אז כל השחקנים מתנהגים למופת. מאמן הכושר מגיע ואז השחקנים פורקים עול. למה? מכיוון שהשחקן לא הפנים שום ערך של שיתוף פעולה אלא רק הבין כי בנוכחות המאמן עליו להתנהג יפה כדי להימנע מקבלת עונש.
 
עונשים גם מחבלים במערכת היחסים בקבוצה. כדי לשתף את המאמן, להתייעץ איתו, לשוחח איתו בגילוי לב, השחקן זקוק להרגשה שאינו יפגע, שמקומו וערכו מובטחים – הוא חלק מהקבוצה, אהוב ומוערך. מאמנים אשר מענישים את השחקנים אינם מאפשרים להם לראות בו כדמות מכילה שתמיד ניתן לפנות אליה. אני עובר משבר עם החברה? אני לא אספר כי ילעגו לי אבל המשבר לא נפתר. המשבר מוביל לטעויות במגרש ועל כל טעות אנחנו גוערים ומשתוללים יותר.
 
לא שמעתי, לא ראיתי - מוביל לטעויות שמוביל לכישלונות.

פרסים או ערכים ?
 
בואו נבחן את האמירה 'אם תתאמץ באימון – תשחק'. האם המטרה היא להשריש את ערך החריצות אצל השחקן, כי כך מתנהלים בקבוצה שלנו, ואם כך, מדוע על התאמצות מגיע לשחקן פרס?
 
נכון, בעזרת פרסים יש סיכוי שהלמידה תהיה מהירה יותר. אבל..! אין כאן למידה של ערך אלא למידה שעשייה מהסוג המסוים הזה תניב פרס בקבוצה הזאת. אפשר רק לנחש מה עלול לקרות כאשר יום אחד נחליט שהוא כבר לא זקוק לפרס על מאמץ. או להעניק פרס על התנהגות אחרת, שחקן פשוט יפסיקו להתאמץ..
 
האם מספיק לנו שהשחקן יתאמן רק כאשר המאמן נמצא לידו או שברור לכל כי הכדורגל המודרני מחייב אותו להתאמן במלוא הרצינות גם כשמאמן לא בסביבה על מנת למצות את יכולתו?
 
התשובה ברורה, ונכון – זה לא קל ולא פשוט כלל. הבחירה בהקניית ערכים עשויה להיות ארוכה, אך במקרה הזה הדרך הקצרה ביותר [פרסים] אינה דווקא היעילה ביותר. למידת ערכים והפנמתם הוא תהליך ארוך יותר, מורכב יותר ועמוק יותר מאשר תהליך של עיצוב התנהגות המתמקד בתוצאה – אך כמובן המשמעותי היחיד לקידום אמיתי של השחקן.
 
לשכר ועונש יש מחיר ?
 
בואו נבחן את האמירה 'אם תתאמץ – תקבל פרמייה'. ואם אני יעשה גליץ' כמה אני אקבל? ואם לא מקבלים פרסים? אז אני לא אתאמץ! [כדי להכריח את המאמן לזכותו שוב בפרס].
 
שכר ועונש הם דרכי חינוך אשר גורמות לשחקן לסמוך על משהו או מישהו אחר [לא על עצמו] בקביעת המותר והאסור, הטוב והרע, בגלל התלות הנוצרת בתגמול המעשה: עשית מעשה טוב – תקבל פרס. עשית מעשה רע – תיענש. זו דרך המעכבת את התפתחותו של שיקול הדעת העצמאי והאחראי.
 
שחקנים אחראיים ועצמאיים לא תמיד יעשו בדיוק מה שאתם רוצים – הרי הם חושבים בעצמם ובוחרים בעצמם. אולם ככל שהיחסים יהיו יותר טובים ומבוססים על אמון והערכה הדדית, גדלים הסיכויים ששחקנים עצמאיים יביאו בחשבון את העמדות והעדפות שלכם.
 
דוגמה אישית וערכים ברורים מהווים תשתית להתנהלות ברורה. כאשר המסרים ברורים, הגיוניים ומושתתים על ערכים, השחקן יודע: ככה אני עושה וככה אני לעולם לא יעשה. אין צורך בפרסים ואין צורך בעונשים. הוא מפנים את הערך !