ספסל מנצח לקבוצה מנצחת ?

איך מאמן יכול לבנות ספסל בריא בקבוצה שיעזור לו להגשים את מטרות הקבוצה ?

מאת : ישי צור
 
ערב אחד כשישבתי וצפיתי במשחק של בליגת העל בכדורסל התמקדה המצלמה באחד השחקנים כשהוא קם ומעודד בטירוף מהספסל. חבר שהיה איתי פנה אלי ושאל האם לדעתי זה אמיתי. הוא התכוון לשאלה האם שחקן שנמצא על הספסל באמת יכול לרצות בהצלחת קבוצתו. דעה רווחת בקרב רבים היא שספורטאי שנמצא על הספסל הוא ממורמר, מדוכדך ורק רוצה בכישלון קבוצתו כדי שיוכל להיכנס לשחק ולהוכיח לכולם את יכולתו. גישה זו גם באה לידי ביטוי ברוח המנשבת מפיו של אייל ברקוביץ כפרשן במשחקי ליגת העל, שמקפיד להדגיש זאת כמעט בכל משחק. לפי האמת שלו כל שחקן בספסל רוצה בכישלון קבוצתו, ומי שמעודד את חבריו לא עושה זאת בצורה אמיתית. 

אז מה אתם אומרים? יכול להיות שחקן על הספסל שבאמת רוצה בהצלחת הקבוצה? השאלה הזו רק מדגישה דילמה מאוד בסיסית שקיימת בכל קבוצה, ולבטח בקבוצות ספורט - הקונפליקט וההתנגשות בין הטובה האישית של כל שחקן לטובה הקבוצתית. הדילמה הזו באה לידי ביטוי ברור בהפרדה בין השחקנים שמשחקים את כל, או מרבית המשחק, לאלו שמבלים על הספסל ומתפקדים במרבית המשחק כצופים. ברור שכולם היו רוצים לשחק יותר, אבל ברור גם שבלתי אפשרי לרצות את כולם.מאמן בקבוצת כדורסל סיפר לי על תרגיל שהוא עושה כאשר מרגיש שיש אוירה תחרותית מידי בקבוצתו. הוא מבקש מכל שחקן לרשום כמה דקות לדעתו מגיע לו לשחק. לאחר מכן הוא מסכם את הדקות שרשמו כולם ומראה לקבוצה את מספר הדקות הכולל שיצא. למרות שכולם יודעים שיש רק 200 דקות לחלק בין כולם, לרוב מגיעים למספר גדול בהרבה, בסביבות ה-300. תרגיל זה מדגיש הדילמה הבסיסת בין ההצלחה האישית להצלחה הקבוצתית, שקיימת בכל קבוצת ספורט. אבל האם אפשר גם אחרת? האם לשחקנים שכמעט ולא משחקים יכולה להיות השפעה על הצלחת הקבוצה? האם הם יכולים להרגיש חלק מההצלחה? כאמור המפתח לכך נמצא על ספסל הקבוצה.
  
סיפור מענין שיעזור להבהיר את הנקודה סיפר לי פעם מאמן קבוצת כדורסל בגילאי נוער. שאלתי אותו מיהו השחקן החשוב ביותר בקבוצה שלו, אחד שמבחינתו היה בוחר כאופציה הראשונה לקחת איתו לכל קבוצה אותה יאמן בעתיד. מי זה היה לדעתכם? הקלעי המוביל של הקבוצה? שחקן ההגנה הטוב ביותר? הסנטר של הקבוצה? ואולי דוקא הרכז? האמת שאף אחת מהתשובות אינה נכונה. השחקן עליו דיבר היה שחקן 'מקצה הספסל', כזה שבקושי מגרד 5 דקות במשחק. הסיבה שהיה בוחר בו היא כי ברור היה לו שבלעדיו הקבוצה מתפרקת. שחקן זה שבסך הכל היה ילד בן 15 היה בוגר הרבה מעבר לגילו. הבגרות שלו איפשרה לו לעשות את הדבר החשוב ביותר בקבוצה - להיות הדבק של כולם, לעודד את חבריו ברגעים קשים, ולהטריף את כולם על הספסל. הוא היווה מודל עבור כל שחקני הספסל לכך שניתן לרצות בהצלחת הקבוצה ולהרגיש חלק משמעותי מההצלחה גם אם אתה על הספסל.

לשיאו הגיע הדבר במשחק חשוב מאוד בו הכוכב של הקבוצה סיים מחצית ראשונה נוראית מבחינתו והיה ברור לכולם שאם לא יתאפס על עצמו במחצית השניה, המשחק אבוד. המאמן סיפר לי כיצד ראה את אותו שחקן, מתיישב ליד כוכב הקבוצה בחדר ההלבשה בהפסקה, מניח עליו את ידו ומשוחח איתו בשקט דקות ארוכות. כשעלו למחצית השניה, הוא חזר לעצמו, וסחף אחריו את הקבוצה כולה לניצחון מרשים. באותו ערב סיפר לי המאמן כי קיבל החלטה להעניק בסוף העונה את תואר השחקן המצטיין לאותו נער שהיה אולי שולי על המגרש אבל הכי משמעותי בקבוצה. הוא גם סיפר לי ששנתיים קודם לכן, היתה אוירה עכורה בקבוצה אותה אימן, והרוח הרעה שנישבה מספסל הקבוצה השליכה על ביצועי השחקנים על המגרש, ויצרה לחץ עימו לא הצליחו להתמודד. 
       
דוגמה לכך קיבלתי פעם משחקן כדורגל שהקושי העיקרי שלו היה להתמודד עם יריבו על המקום בהרכב, שישב על הספסל. הוא סיפר לי שכשהיה מסתכל לעברו לאחר טעות שביצע, היה רואה אותו עם חיוך קטן, והדבר היה מוציא אותו מריכוז. בסופו של דבר הוא ממש התקשה לתפקד בשל כך ואיבד את מקומו בהרכב לאותו שחקן. מעבר לכך, לפי מה שהבנתי ממנו, האוירה בקבוצה באותה שנה היתה תחרותית בצורה מוגזמת, והמאמן יצר אבחנה מוחלטת בין שחקני ההרכב לשחקני הספסל. אוירה זו יצרה מתיחות שבאו לידי ביטוי באלימות באימונים, ולשיאה הגיעה כאשר שני שחקני הקבוצה רבו במהלך משחק עד שהשופט נאלץ להרחיקם מהמגרש.

אז נכון שלא לכל הספורטאים יש את האישיות והאופי שמאפשר לראות את טובת הקבוצה מעבר לטובה האישית שלי. הדבר הוא טבעי משום שספורטאים תחרותיים כשמם כן הם - תחרותיים, והרצון להצליח הוא אחד הגורמים העיקריים שמניע אותם. אין ספק גם שרמה מסויימת של תחרות היא 'בריאה', ואפילו קנאה יכולה להוות כוח מדרבן ומניע. ועם זאת, מומלץ למאמנים בכל קבוצה לשים לב ולחזק גם את המרכיב המחבר, המאחד והמלכד.    לשם כך, הם צריכים לקחת לקבוצתם וגם שחקנים עם תפיסה אחרת, כזו ששמה דגש על הצלחת הקבוצה על פני ההצלחה האישית, ורואים את התרומה שיכולים לתרום לקבוצה גם מהספסל. לעיתים זה יהיה האופי שלהם, ולעיתים המאמן צריך לתת להם תחושה אמיתית שלמרות שהם רוב הזמן על הספסל הם חשובים ומהווים חלק בלתי נפרד מהצלחת הקבוצה. בסופו של דבר מדובר בקבוצה ולא באוסף של יחידים, וכאן יש משמעות רבה להתנהגות של שחקני הספסל. שחקני ספסל שמרגישים שהם בעונש כשהם על הספסל, ורק מחכים למעידה של מי מחבריהם שעל המגרש יפגעו ביכולת של שחקני הקבוצה שעל המגרש. שחקני ספסל שמבינים את חשיבותם להצלחת הקבוצה, ורואים עצמם כחלק חשוב בכך, יתנו את הגיבוי והשקט למי שנמצא על המגרש להצליח.   

אז בפעם הבאה שאתם רואים משחק של קבוצה, תפנו מבט לעבר הספסל, שם לעיתים קרובות ניתן למצוא הסבר לא רע ליכולת שמפגינה הקבוצה על המגרש. האם השחקנים שנמצאים שם יושבים עם פרצוף עגום, נראים משועממים ולא מרוכזים במשחק? ואולי הם דוקא נראים דרוכים כאילו הם על המגרש ומעודדים את חבריהם?